צוֹקֶל

"צוֹקֶל: בסיס רחב ונמוך או רגליים קצרות ומוצקות, שעליהם עומד רהיט כבד כגון ארון מטבח. הצוֹקֶל, בא לתת מענה להסתרת המרווח שבין ארון המטבח לרצפה, למניעת חדירה של לכלוך ומים אל מתחת לארונות ולא פחות חשוב, הוא מספק גם מענה עיצובי משלים במגוון צבעים"¹.

דלת הכניסה נפתחת בּבּוּם של חסימה. בנזוגי מעיף מבט מהחריץ שנוצר בינו לבין אוסף חפצים המונחים בצורה אקראית במערום: "מה קורה פה?" הגבות שלו מתכווצות זו אל זו, הראש מוטה מעט לשמאל. הוא חזר משחיה בים, עם הציוד על הגב ושובל של סיפוק וגרגירי חול מאחוריו.

אירוע מתגלגל

בחצי עין הוא קולט אותי, עם מבט מוטרף בעיניים, בתנוחת כריעה על רצפת המטבח, עם סמרטוט צהוב ביד. טיפות זיעה של אוגוסט תל אביבי מטפטפות במורד העורף לשכמות עד לקו התחתונים שם חונות ונספגות: "היה פה אירוע מתגלגל, אל תשאל. הייתי צריכה להוציא את כל הצוֹקֶלים ולנקות מתחת. עכשיו זה כבר יותר טוב. תכף זה נגמר".

הוא מכיר אותי טוב מדי, הגבר שלי ויודע שברגעים כאלה, לא כדאי לשאול שאלות מיותרות וגם לא להתערב: "אוקי" הוא אומר בצייתנות. טראח, הדלת נטרקת מאחוריו ובלי ליצור קשר עין, בקו ישר כמו פַּקְּמֵן, צועד עד לחדר האמבטיה. אירוע כזה, פעם היה יכול להסתיים עם טון מירמור או כעס, פשוט מעצם העובדה שאני ניקיתי והוא בינתיים, בלי לדעת, נהנה לו בשחייה. אבל וואלה, thank god שאנחנו כבר פחות שם. יש קצת יותר מרחב פשוט לעשות, בלי להרגיש שזה לתת או לקחת.

עצלתיים

שעתיים קודם. מתעוררת בעצלתיים של בוקר שבת. הגב שכוב על המזרון הזוגי העיניים נפקחות לאט בדמדומי חלום. הרגלים מסתובבות לצד שמאל והגב אחריהן לתנוחת עובר. בנזוגי יצא מוקדם, המיטה ריקה ואני נמתחת עד לקצה שלה. מושכת את הכרית שלו מתחת לראש ומתהפכת בעובריות גם לצד השני.

כמה דקות של חסד הִמַרְחוּת, כזה שביום רגיל נשאב מהר לתוך קצב העשייה. הרגליים נמתחות ימינה ומחפשות את דרכן לעבר הרצפה. יד ימין דוחפת את השקע במזרון ועוזרת לגוף להזדקף לישיבה. הראש על העורף, מחזיק את עצמו מאליו, המוח עוד לא מפוקס. המבט מונח בבהייה בארון לפני.

כוח המשיכה מעצב אותי כלפי מטה, הכתפיים שמוטות והלסת גם. בדחיפה של הרגלים כמו שורשים לרצפה מתנגדת לו ומתרוממת לעמידה. הגוף, כמו ילד, מבקש לחזור למיטה: "אין לי כוח לקום, תני לי לישון!". אבל אני מניעה אותו אף על פי כן. אגן בתנועת מעגל, כתפיים גם, עורף מצד לצד ומתיחה קלה. אני יודעת שזה טוב לך: בוא איתי. רק נשים רגל אחת, לפני השנייה.

יותר לא תתעוררי רעננה

בחדר האמבטיה, מול המראה, שוטפת פנים ובוחנת אותן: צד ימין וצד שמאל, אוספת מים בקערת כף היד ומעסה: מצח, רכות, לרוחב הקמטים עד ללחיים, סנטר ושפתיים. מנסה לנער את המעיכות שדבקה בי ולהחזיר חיוניות שנעלמה למקומה.

בואי, על מי את עובדת. זהו, פיניטו. יותר לא תתעוררי רעננה. זה הדבר הזה שקורה, קצת אחרי גיל 40. כל פעם שאת קמה מהשינה, כל הגוף מורגש. האברים צועקים: "אני כאן! תתייחסי אלי. תסדרי אותי, תשמני את הצירים, תימתחי רצועות, תתחזקי, תזדקפי".

עד לא מזמן, חיית כך לתומך, עם אברים שקופים, בלתי מורגשים. חשבת שככה זה פשוט, ככה מרגישים האברים. ולא ידעת שיום אחד מתחילים להרגיש אותם סתם ככה, לא כי הם כואבים או משהו לא בסדר – אלא פשוט כי זאת הדרך שלהם להזכיר לך את עצם נוכחותם. מסמנים לך בקריצה: "הי, שום דבר לא מובן מאליו".

קפה, דחוף

בדרך למטבח מציצה לחדרים: הקטנה עוד ישנה והבכור, שחזר לפנות בוקר, גם. בסלון, האמצעי כבר מרוח על הספה. בתנוחה המוכרת, מתעדכן דרך מסך על כל מה שהתחדש מאז הלילה בכדורגל בעולם: "הי ילד, התעוררת מוקדם". אני זורקת לעברו והוא בלי להרים את המבט ממלמל: "הי אמא".

"קפה. דחוף", חושבת לעצמי והגוף מתחווט מיד לסדר פעולות של טקס בוקר מוכר: טחינת הפולים. שטיפת מקינטה. מילוי מים רותחים עד הקו. שלוש כפיות קפה טחון. סגירה עם המגבת. מצת. פסססס של רתיחה. יד נשלחת לקחת ספל ממדף עליון. מזיגה. חלב שקדים מהמקרר. עד שזה מגיע לצבע המדויק. מתיישבת ליד השולחן, שלוק חם בגרון ותחושה קטנה של רווחה.

פאק

ואז אני רואה אותה. מרחוק היא נראית כמו גרגיר שומשום. אני כמעט מתפתה להתעלם ולהמשיך בענייני. אבל משהו מוזר לי. לא מסתדר. כי לא הכנו שום דבר עם שומשום לאחרונה. אז אני מתקרבת עם הגוף קצת לרצפה, בוחנת מקרוב: קטנה. לבנה. רכה. שיט. היא גם זזה. אני חושבת ש…אני חוששת ש.. פאק, זו רימה. המזיקה הקיצית הנודעת בחלחלה.

קמה מהקפה שבדיוק נגמר עד הטיפה האחרונה ולוקחת מפית נייר. עושה זום אין לכיוונה בתנוחת כובסת, ניגוב קטן וזה סופה של כל רימה. משלה את עצמי שבזה זה נגמר. רק אקח סמרטוט רטוב עם שפריצר, טיפה אנקה מסביב וזהו. אין יותר כלום. נעלם כלא היה.

מתיישבת שוב עם הקפה. לוקחת שלוק והגרגרים הקטנים בפה מזכירים לי שבעצם כבר סיימתי אותו. נשענת לאחור, כאילו במנוחה. אבל חצי עין בוחנת את הפס שנמתח בתחתית ארונות המטבח. שיט. הנה עוד אחת.

תפנה לי הכל מפה

זהו, הכרזתן מלחמה. אני מבינה שאין כבר ברירה אחרת, חוץ מלעשות ניקוי עומק יסודי במטבח. "ילד, תביא לי, סמרטוטים, דלי וכפפות", אני צועקת לאמצעי ששוכב עוד על הספה ולא מבין מה נפל עליו: "ותוציא את הכיסאות למסדרון…פשוט, אתה יודע מה…תפנה לי הכל מפה אני צריכה להוציא את הצוֹקֶלים". I'm going in , לוחשת לעצמי.

"להוציא את ה-מה?" הילד מביא את עצמו למטבח ומתחיל להוציא כסא אחר כסא למסדרון. הוא לא באמת מבין למה הוא עושה את זה, הוא רק מבין שבמצבים כאלה אסור לו להתווכח איתי. כשהייתי בהריון עם הבכור, גרנו שלושה חודשים אצל ההורים שלי ועשינו שיפוץ רציני בדירה הישנה. זה היה אז שהכרתי את המילה: צוֹקֶל. מן מושג כזה, שלרוב מי שלא מתעניין באופן מיוחד בארונות או נכנס לפרויקט עיצוב ובנייה, לא יודע על קיומם.

אני לא רואה, אז זה לא קיים

למרות שדי ברור למה מדי פעם כדאי לנקות מתחתיו, אף פעם לא עשיתי את זה. יש גיל התפתחותי בו תינוק מבין שאם משהו מוסתר הוא לא באמת נעלם. אז אפשר להגיד שביני לבין הצוֹקֶל, היה מן משחק הכחשה כזה: "כל עוד אני לא רואה מה קורה מתחתיך- זה לא קיים". החתולה שלנו הזיזה אותו מדי פעם עם הציפורניים. אבל כל פעם שזה קרה, אמרנו לה: "נו.. לונה!" ומיד סידרנו אותו במקום חזרה. בדיעבד, כנראה היא ניסתה לרמוז לנו משהו, החכמה.

אני מסתכלת על הצוֹקֶל והוא מסתכל עלי חזרה: מי ימצמץ ראשון? על אף החשש שמתעורר, מה שברור, ברור: מפה כבר אין דרך חזרה. המוח כמו כדור הבדולח שהוא, עסוק בינתיים בניסיונות לנבא תמונה ברורה של כל מה שעלול להימצא שם: נחיל רימות, עכבר או שניים, לכלוך של 20 שנה. מי יודע? אולי כל השוכרים הקודמים גם מעולם לא הוציאו אותו. חיו באותה תפיסת מושלמות מדומה.

וילון האשליה

מתמקמת על הברכיים, הידיים שלוחות קדימה באלכסון, מחפשות זווית של אחיזה. מושכת חזק! אחחח, זה קשה. אבל הנה, אחד כבר יצא. השני קצת נאבק אבל דחיפה מצד ימין עוד משיכה מצד שמאל- הנה הוא גם כבר שם.

רק האחרון, באמת עקשן, הוא לא ידע שאי פעם ייאלץ לזוז ממקומו: "אין לך סיכוי מולי מנוול". עכשיו אני חדורת מטרה, זה השלב שהרבאק נכנס. השרירים נדרכים ובאחת אני מתמלאת כוח ומוטיבציה. קצת באלימות אבל גם הוא בסוף נכנע. כל הצוֹקֶלים עומדים מבוישים בפינה, לא מאמינים שזה קרה להם. שמישהו אשכרה הסיט את וילון האשליה. "יאללה בוא נראה מה מסתתר מאחוריכם!", עכשיו כבר שום דבר לא מפחיד אותי. אני מוכנה להביט למפלצת בעיניים, קטן עלי!

בנזוגי יוצא מהמקלחת מבושם ומחויך, מציץ דרך דלת המטבח: "זה בטוח להיכנס כבר"?, "כן, זהו", אני אומרת לו וגם המבט שלי כבר מחויך: "אני רק מעבירה עוד סמרטוט אחרון". הרצפה שמתחת לצוֹקֶל (לה אין שם למיטב ידעתי אלא רק "הרצפה מתחת לצוֹקֶל" כי היא כנראה לא חשובה כמוהו), מעולם לא ידעה שהיא יכולה להיות כזו נקיה. יא-אללה! נראה לי היום אוכלים צהרים ישירות מהרצפה.

מנחם ורך

יחד אנחנו סוחבים צוֹקֶל צוֹקֶל, מחזירים כל אחד למקומו, בדיוק כפי שהיה. אם משהו אי פעם בכלל יכול לחזור להיות מה שהיה. "תכין לנו סודה, בחייאת" אני אומרת לאמצעי. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם כוס גבוהה עם קרח, כפרה עליו. אני נוחתת על החלק האהוב עלי בספה שנתפס על ידי הקטנה, שבינתיים גם התעוררה: "מאמי, בואי נתפנק", היא אומרת לי בשאריות הקול המתקתק של הקטנטונת שהיא קצת כבר לא, אבל עדיין קצת כן.

"וואלה, מתאים לי עכשיו". אני אומרת לה ולעצמי ומניחה את הראש שלי בחיקה והיא בחיקי. וזה כ"כ מנחם ורך, העצירה הזו לרגע. כמו לתת לגיטימציה לגוף לחוש את העייפות. להכיר במאמץ של השרירים מניקיונות בלתי צפויים. מתן הסכמה ללאות להתיישב באברים. מעין רשות פנימית פשוט להניח את עצמי בלי מאבק. לאפשר לעצמי באמת לשחרר את כל התכניות שהיו ליום הזה ומצאו את עצמן משתנות בעל כורחן.

הראש כבד ושוקע עד לתחושה של ציפה בין עירות לשינה. היעלמות של צלילה ושוב החושים מחזירים חזרה. ובהזיה החלומית הזו הנקיון מתמשך ונמשך ועוד לא סיימתי אותו בכלל. ואני מנקה את הצוֹקֶל והרצפה שמתחתיו, מנקה ומנקה ומנקה. ועוד סמרטוט נשלף ומלא מים נשפכים על הרצפה. נהרות ממש. מקרצפת כאילו חיי תלויים בכך. כאילו אם רק אנקה את הכל ממש טוב והכי יסודי בעולם אז תיגמר המלחמה ויחזרו כל החטופים לזרועות המשפחות שלהם גם. ובמסך הטלוויזיה שמולי, שני מנהיגים בחליפות. מולם פודיומים ומאחוריהם דגלים וסמלים. אומרים בנחישות משהו על זה שתכף יפרוץ שלום לנצח וכל הכאוס הדמיוני הזה שהפך למציאות בה אנחנו חיים כבר שנתיים, אולי ארבע, אולי מאז ומתמיד יהיה נורמלי ומשעמם ובנלי להחריד. ואני כל כך רוצה להאמין. ושוקעת לשינה מתוקה.

מתוך אתר "ויקימילון" ואתר "המקצוענים" ↩︎